נולדה בפולין בכ”ז בטבת תרע”ג 6 בינואר 1913
הגיעה לדגניה בתרצ”ו 1936
נפטרה בב’ אדר ב’ תשנ”ה 4 במרץ 1995

נעמי נולדהלהוריה איטה ושמחה ליברמן, בעיירה רווה-רוסקה שבמזרח גליציה, עיירה שהתקיימה בה פעילות ציונית ענפה. היא גדלה בבית מסורתי, פתוח לציונות, ולמדה בבית ספר יסודי פולני, אך כבר בכיתה ג’ נשלחה לבית הספר של “תרבות”, שנפתח בעיר, ושם למדה עברית, תולדות עם ישראל וספרות עברית.
כאשר נוסדה בעיירה תנועת “גורדוניה”, הצטרפה נעמי לתנועה ועברה בה את כל שלבי ההגשמה, עד שהגיעה לשלב הנכסף – העלייה לארץ-ישראל.
לא בנקל קיבלה את הסרטיפיקט שלה לעלייה ארצה. הבחורה דקת הגו ועדינת המראה לא נראתה מתאימה לעבודה הקשה שנדרשה מחלוץ בארץ-ישראל, ורק ב-1936, לאחר שתי דחיות, זכתה לעלות ארצה לדגניה עם קבוצת המילואים של “הגורדונאים”, והיא בת 23.
בין חבריה לתנועה היה גם יצחק. בדגניה נישאו, וכאן נולדו ילדיהם: ישראל, עדנה וחיימ’קה. השתלבה בעבודה הקשה ברפת, ושנים רבות התמידה בה.
באחת מרשימותיה היא כותבת: “בבואי לדגניה סידרו אותי לעבוד ברפת. הייתי קטנת קומה, ולא היה לי קל. הכדים היו גדולים וכבדים, וצריך היה לרחוץ אותם בברכת בטון גדולה.
תמיד כשהגעתי בבוקר היתה כבר מרים ברץ ברפת. גם כשהקדמתי כבר מצאתי אותה שם.
לא ידעתי מה לעשות. נגשתי אל נחמה וינר ואמרתי: ‘נחמה, מתי שאני באה, מרים כבר ברפת וזה לא נעים לי’, ונחמה אמרה לי: ‘את אף פעם לא תוכלי להתחרות אתה. תבואי בשעה שנקבעה’. וכך עשיתי. ומאז גם מרים החלה לבוא יחד עם כולן”.
נעמי עבדה גם בירקות, במטבח ובמחסן הבגדים, ובכל מקום שעבדה בו בלטו חריצותה, מסירותה ויכולת הארגון שלה. היא הצטרפה לגיסיה אנקורי ויוסף גנני למחסן המצרכים והשקיעה בו הרבה מכישרונה. בעבודה זו התמידה עד שכלו כוחותיה.
השאירה אחריה את יצחק בעלה ואת בניה, ישראל, עדנה וחיימ’קה, ובני משפחותיהם.

יהי זכרה ברוך