נולד ברוסיה הלבנה בי’ בכסלו תרנ”א 23 בנובמבר 1890 עלה ארצה בתרע”ג 1913 בדגניה משנת תרע”ד 1914 נפטר בו’ תשרי תשכ”ח 10 באוקטובר 1967
אברהם– אבא, נולד בעיירה לובביץ’. להוריו שרה ודוד יעקבסון. אביו היה רב העיירה. במשפחה היו חמישה בנים וחמש בנות, וכולם עזבו את ביתם בעודם צעירים.
עד גיל 14 למד בחדר. אחרי כן התקבל לישיבה הלובביצ’ית המפורסמת של הרבי מלובביץ’. אך הוא לא מצא סיפוק באורח החיים הזה.
בהיותו אוהב ספרות נתפס קורא בספרי אברהם מאפו, וחרם חמור הוכרז עליו. הוא הוצא מהישיבה, וניתנה לו שהות של חצי שנה לחזור בתשובה. בתקופה זו הוזמן לשמוע הרצאה של אחד ממנהיגי “פועלי ציון”, והלך בעקבותיו לוויטבסק, שם למד לימודים כלליים והחל מתעניין גם בסוציאליזם ובציונות.
כשעלה ארצה עבד אצל איכרים בזכרון-יעקב. לדגניה הגיע בשנה השלישית לקיומה, והיה מראשוני הקבוצה. כאן הכיר את זהבה, ונישא לה. שלושת ילדיהם, שרקה יוסיק ונירה, היו מראשוני הבנים בדגניה.
איש מעשה היה, ושקד על הרחבת המשק הקיבוצי. היה חבר בוועדות, מרבה להביע את דעתו ונלחם עליה עד שהיה משכנע את חבריו. דאג לפעילותם ולרווחיותם של ענפי המשק.
שנים רבות עבד בבננות, והיה ממקימי ענף זה בעמק הירדן.
כשסיים את העבודה בבננות פתח את נושא הדישון והזיבול. זכורה לנו התמונה של אבא העומד על ערמת הזבל, על ראשו כובע קש גדול, בידו קלשון, ומראהו כראש שבט חזק ובוטח.
על אף האסונות שפקדו אותו, מותן של אשתו זהבה ובתו שרקה, המשיך את פעילותו בוועדות ובאספות, והשפיע על הנעשה בקבוצה.
במסיבה במועצה, במלאות 70 לוותיקי עמק הירדן, אמר: “יובל שנים לא ידעתי את מלחמת הקיום הקטנה. כל אותו שעבוד רוחני וגופני ודאגת הקיום החומרי. תאמרו זקוק האדם לדאגה ולייסורים? אענה – כן. והם ישנם בחיינו. אלה הם קשיי העבודה וייסורי היצירה”.
השאיר אחריו את בניו, יוסיק ונירה ובני משפחותיהם ואת משה, בעלה של שרקה, ובני משפחתו.
יהי זכרו ברוך
