נולד בדגניה בח’ בתשרי תרפ”ב 10 באוקטובר 1921 נפטר בכ”א כסלו תש”ן 19 בדצמבר 1989

יוסיק, בנם הבכור של זהבה ואבא בן-יעקב – מראשוני דגניה.
היה נער שמח, טוב לב ואופטימי, הלוקח חלק בכל פעילות חברתית ומשקית.
מגיל צעיר היה מעורה בעבודה ובחיי המשק, מבלה באורווה ומטפל בבהמות.
כנער נהג לרתום את הכרכרה יחד עם מולה תנפילוב חברו ולצאת עם כל ילדי דגניה לטייל בשדות. טיולים אלה היו ביטוי נאמן לקשר שלו לשדות ולחקלאות, לדגניה ולעמק. יוסיק היה ילד רך וענוג, אבל העבודה והחיים חישלו אותו, והוא נעשה לנער רחב כתפיים.
יחד עם זאת נשארה בו רגישות לחבר, לכאבו ולשמחתו.
בילדותו הושפע מחיים ברקוביץ’ וממסירותו לעבודה, וראה בכל עבודה ייעוד. גם דמותו של יעקב ברקוביץ’, שלימד אותו להביט קדימה ולא להתייאש, הייתה דוגמה אישית עבורו.
אהבה לעבודה ואהבה לאדם היו הערכים שצמח עליהם ויישם בחייו. היה בין ראשוני הטרקטוריסטים בעמק, ועשר שנים היה אחראי על המוסך בדגניה ועל הכלים החקלאיים.
היה בין החברים שיצאו לאחוזם לגדל תבואה לצורכי המדינה עם הקמתה.
ב-1943 נישא לרות שהגיעה לדגניה בהכשרה של תנועת “הצופים”.
היה בין יוזמיו ומקימיו של הציוד הכבד בעמק במטרה לעזור למשקים בעבודות בחקלאות וכן להיחלץ לכל משימה בשירות המדינה. הוא ניהל אותו כעשרים שנה.
היה כאח וכרע לעובדים אתו, ודאג לכל מחסורם.
אף כי שנים רבות עבד מחוץ לבית, היה מעורה בכל הנעשה בדגניה, ותמיד חש שהוא עובד בשליחות הקבוצה.
בשנותיו האחרונות חלה והיה מרותק לכסא גלגלים והנתק ממרחבי השדות גרם לו סבל רב.
אב מסור, איש אוהב, שהקרין שמחת חיים ואופטימיות.
השאיר אחריו את רות אשתו ואת בניו, שמוליק, שרול ומירהל’ה, ובני משפחותיהם.

יהי זכרו ברוך