נולד בא’ בתמוז תרנ”א 7 ביולי 1891עלה ארצה בכ’ בסיוון תרס”ח 19 ביוני 1908 בדגניה משנת תרס”ט 1909 נפטר בכ”ט בכסלו תש”א 29 בדצמבר 1940

יצחק נולד בעיירה מקרוב באוקראינה, שהייתה מפורסמת בשושלת הרבנים שלה (משפחת טברסקי), בן לאחד מרבני העיירה, ר’ זכריה לב, שעשה ימים כלילות על דף גמרא, רב מן המתנגדים.
אמו, נחמה הרבנית, עסקה בפרנסת הבית. הוא גדל באווירה דתית מסורתית, התחנך בחדר והצטיין בלימודיו.
בגיל 14 מרד יצחק במסורת, עבר לקייב ולמד שם לימודים כלליים בתנאים קשים, ללא תמיכת הוריו. בגיל 16 הבשיל בו הרצון לעלות ארצה. הוא התקשר לשניים מבני העיירה, מנחם סנה ואהרון בן ברק (סבו של מאיר שלו), ושלושתם החליטו לעלות ארצה טרם מלאו להם 18.
ב-1908 הגיעו לזכרון יעקב, שהייתה מרכז לציבור הפועלים, ועבדו בחקלאות – בתלישת קטניות ובקציר תבואה.
הם דיברו עברית, ורעות נפלאה שררה ביניהם. יצחק, צעיר יפה תואר, מיטיב לנגן בקתרוס, הפך למרכז חברתי לכל פועלי זכרון.
באותה תקופה נתקף כאבים קשים ברגלו, וד”ר הלל יפה לא מצא תרופה למחלתו. הוא נשלח לחיפה, ומשם לירושלים, ורק לאחר חדשים רבים החלים וחזר לזכרון.
השלישייה התפרקה, ויצחק עבר למנחמיה, לעבוד אצל האיכר שניידמן. הוא ביקר באום ג’וני, התיידד עם אנשיה, והם הציעו לו להצטרף אליהם. יצחק נענה לפנייתם והצטרף כחבר לקבוצה.
בעבודתו בדגניה נחשפו כישרונותיו המגוונים בנפחות, במסגרות ובמכונאות, וכן התבלט ברעיונותיו החברתיים המקוריים והחדשניים. בדגניה הכיר את יונה גרינשפון, הם נישאו, וכאן נולדו בנותיהם: התאומות שיה, דיתה ורליק.
יצחק היה אישיות קורנת, מקובלת על כל מי שהכירו. כל יודעיו חיבבוהו, ודעותיו התקבלו על דעת הכול בהערכה.
הוא היה בין יוזמי רשת ההשקיה בעמק הירדן, עשה רבות לפיתוח הרפת ולהשבחת משק החלב, הביא פרות משובחות מדמשק ומהולנד והיה בין יוזמי החברה הראשונה לביטוח עדרי בקר “החקלאית” וממקימיה, יחד עם חיים צימרמן מיבנאל.
ב1917יצא לשליחות, עם אברהם הרצפלד לדמשק להצלת אסירים שנאשמו בריגול לטובת הבריטים (פרשת ניל”י) שנכלאו שם עקב סרובם להתגייס לצבא הטורקי. בין האסירים היו יהושע מנוח ויעקב ברקוביץ.
בשליחות זו התגלו תכונותיו הייחודיות ומסירותו, והוא הצליח להציל רבים מעינויים וממוות.
בכל שליחויותיו ראה את עצמו נציג דגניה. “כל מה שאני עושה אני עושה כשליח ציבור”, נהג לומר.
מפעלו החשוב היה “חברת אווירון”, שנוסדה ביזמת ההסתדרות והסוכנות היהודית ושמה לה למטרה להכשיר טייסים ישראליים שיקיימו קו תחבורה אווירי בתוך הארץ ומחוצה לה לצורכי ביטחון.
בית הספר הראשון לתעופה נפתח בעליית הגג של הרפת בדגניה א’, ואנשי העמק, חברי הקיבוצים, היו התלמידים הראשונים.
נקנו שני מטוסים, ונמצא מדריך עולה מפולין. הוקם האנגר למטוסים באשדות יעקב ושדה תעופה מאולתר באפיקים.
ביומנו הוא כותב: “איני יודע מה הדרך בה נגיע למטרתנו, אך ברור לי שנעשה הכֹל עד שנגיע”.
הוא עצמו, על אף גילו הגבוה, היה מראשוני התלמידים והוסמך כטייס.
יצחק נהרג באמצע העשייה שלו בתאונת דרכים, בדרכו לישיבה בתל אביב בענייני “חברת אווירון”, והוא בן 49. יחד אתו נספו דב הוז ובני משפחתו.
בדברי ההספד בלווייתו ביטא חבר את הרגשת הקבוצה כולה: “במותו של יצחק נפגע לבה של דגניה”.
השאיר אחריו את אשתו יונה ואת שלוש בנותיהם: שיה, דיתה ורליק.
יהי זכרו ברוך