נולד באוקראינה בל”ג בעומר תר”ן 8 במאי 1890 עלה ארצה בחנוכה תרס”ו דצמבר 1905 הגיע לאום-ג’וני ב-1910 נפטר בכ”ג כסלו תשכ”ט 14 בדצמבר 1968
יוסף נולד בקוסניצה, על גדות הדנייסטר.לאמו טובה לבית פקולנימר ולאביו זיידל-אליקים בעל פונדק בכפר. השלטונות הצרו את צעדי היהודים, והם נאלצו לעזוב את הכפר ולעבור לקישנייב, שם פתח אביו אכסנייה לשירותם של כל עוברי האורח היהודים.
כשמלאו ליוסף שלוש שנים שלחו אותו הוריו ללמוד ב”חדר”. הוא החל ללמוד חומש בעצמו וידע בעל פה פרקים מתהילים. בגיל תשע עבר לבית ספר עממי בקישנייב. נודע גם בכשרונו המוזיקלי, שירש מאביו, ולמד לנגן בתוף ובחצוצרה.
כשהחלו רוחות הציונות מנשבות ברחוב היהודי, הצטרף יוסף לתנועת “צעירי ציון” והסתופף בחברתם של המנהיגים דאז: יוסף שפרינצק וחיים גרינברג, והוא בן 14 בלבד. בגיל 16 החליט לעלות ארצה. ההורים התנגדו לנסיעתו, ורק הודות לנחום טברסקי – שהבטיח לקחתו תחת חסותו ולהשגיח עליו – הסכימו שיעלה לארץ-ישראל. באניית צליינים רוסים הפליג לארץ בתנאים קשים.
הגיע ליפו, הלך ברגל לרחובות, וכבר למחרת עבד בפרדסו של סמילנסקי “בפתיחת” בורות. כעבור שלושה חודשים עלה בפקודת מנהיגי “הפועל הצעיר” לירושלים ללמוד סתתות, עבודה שנעשתה כולה בידי ערבים.
באותה תקופה חלה יוסף בקדחת, והיה מאושפז בבית חולים במשך שבועות.
יוסף המשיך לעבוד כסתת ביפו, ואחר כך – בעתלית. בתקופה זו הכיר את מרים, שבאה לבקר את אהרון אחיה – אף הוא חבר בקבוצת הסתתים, ונוצר ביניהם קשר ראשון.
בשנת 1908 עבר יוסף לזכרון יעקב, שם הגשים את חלומו – לעבוד בחקלאות.
ב-1910 הצטרף לאנשי הקומונה הרומנאית בחדרה. קסמה לו חדרה על עברה החלוצי וקסמו לו חיי הקומונה.
הקשרים בינו לבין מרים הלכו ונתהדקו.
ב-1910, כ”ה בתשרי, תרע”א, באו ראשוני הקבוצה לאום-ג’וני לקבל לידיהם את המקום מקבוצת הכיבוש “החורש”. שם גם חתמו על החוזה עם “הכשרת היישוב בא”י”, ויוסף היה בין החותמים.
עם חנוכת הבתים הראשונים בדגניה, בחודש סיוון 1912, נחוגה גם חתונתם של יוסף ומרים. זו גדלה למשפחה רבת ילדים – שבעה בנים ובנות.
יוסף היה פעיל בחיי הקבוצה ובחיי תנועת הפועלים. היה מקובל גם על אנשי “פועלי ציון” וגם על אנשי “הפועל הצעיר”.
ב-1915 נסע עם תנחום לדמשק לקנות את הפרדות הראשונות לדגניה. ב-1919 יצא בשליחות תנועת הפועלים לחדש את הקשר עם יהודי רוסיה לאחר המהפכה הבולשביקית, מגע ראשון של החלוצים מארץ-ישראל עם יהודי רוסיה. הייתה זו נסיעה רבת עניין והרפתקאות. בשובו לדגניה מצא את חבריו אבלים על יוסף בוסל ז”ל, שטבע בכנרת באותו לילה.
ב-1920 נוסדה “ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל” יוסף בין המייסדים ובועידת היסוד של ההסתדרות נאם את נאום הפתיחה.
ב-1921-תרפ”א יצא בשליחות לארצות-הברית עם ברל כצנלסון ועם מניה שוחט.
בארצות-הברית ביקרו בקומונות של הדוכובורים.
הוא חזר ארצה כשפרצו מאורעות הדמים ביפו ובתל אביב. היה בין מגיני יפו, ואף נפצע שם. בשנת 1923 – תרפ”ג היה ציר בקונגרס הציוני בקרלסבד. ב-1927 נסע עם פנחס רוטנברג לעבר- הירדן לאשר את קניית אדמת נהריים. הוא התמיד בפעילותו בשירות המדינה.
במלחמת העולם השנייה, בשנת 1941, התגייס לצבא הבריטי והקים את ה”ועד למען החייל”. בתפקיד זה ביקר במצרים, באוסטריה, בבלגיה ועוד, ונפגש עם החיילים המגויסים מהארץ. הוא נפגש גם עם בני דגניה, וביניהם שלושה מבניו שהתגייסו לצבא הבריטי: גדעון, עמוס ויויה.
בתש”ח פעל במחנות העקורים בקפריסין. בתש”ט נבחר לכנסת הראשונה, והיה חבר בה ארבע שנים.
משך כל השנים שהיה בשליחויות שונות הקפיד להגיע הביתה בכל סוף שבוע, היה מחליף את בגדי הייצוג בבגדי עבודה ויוצא לעבודתו, שמירה על ניקיונה של דגניה.
יוסף היה מארח במסירות ובאהבה כל תייר ומבקר שפגש בדגניה ומסביר לו את אורחות חיינו. הוא ראה בפעילות זו שליחות לאומית.
בלילות שבת הקפיד להשתתף במסיבות, וליד השולחן הערוך נהג לספר על פעולותיו בארץ ובעולם. בתום המסיבה התאספו סביבו כל חובבי השירה, כשיוסף מלמדם שיר חדש.
משנת תש”ט עמד בראש ה”וועד למען החייל”, כשכל הפעולות מכוונות לרווחת חיילי צה”ל. בשנת 1956 נבחר כמזכיר בדגניה, אבל לא זנח את פעילותו בוועד למען החייל.
יוסף ראה בתיעוד פעולותיו הציבוריות וקורות דגניה משימה חשובה, ובחוש של ארכיונאי תיעד ושמר כל דבר שנראה לו חשוב לסיפורה של דגניה. הוא גם ניחן בכשרון כתיבה, וספרו, “כפר על גדות הירדן”, תורגם לשפות רבות – ואפילו לכתב ברייל – ונפוץ בארצות רבות.
יוסף כתב מאמרים רבים ופרסמם בעיתונות התנועתית והכללית.
לאחר מותו נתפרסם “ספר יוסף ברץ”, המספר על חייו ועל פעילותו הענפה.
השאיר את אשתו מרים ומשפחה ענפה – בניו גדעון, דבורקה, עמוס, יויה, ביה, מיכל ואלי ובני משפחותיהם.
יהי זכרו ברוך
