נולדה בצ’כיה ב ז’ טבת תרס”ח 1 במרץ 1898 עלתה ארצה והגיעה לדגניה בתר”פ 1920 נפטרה ב ז’ שבט תשמ”ט 1989

אירמה, מרים בתם של אנה לבית טוייסיק ואריה לודויג זינגר,נולדה בכפר קטן בצ’כיה למשפחה יהודית מתבוללת שלא שמרה על המסורת היהודית.
בגיל שלוש התייתמה מאביה. האם וילדיה עברו לפראג.
היא ושלושת אחיה אחיה: פריץ, קארל ורודי למדו בבית ספר גרמני. כבר שם, בבית הספר, הזכירו לה הבנות הנוצריות את יהדותה כשאמרו: “אתם הרגתם את ישו”.
בימי מלחמת העולם, בהיותה בת 16 הצטרפה לתנועת הנוער היהודית (בלאו ויס) “תכלת לבן”. שם, לדבריה, עשו ממנה יהודייה.
בתנועה פגשה את לנגר שהיה מורה לעברית של קפקא ושם גם הכירה את פרנץ קפקא והתידדה איתו.
פעם, בעמדה ליד חלון ראווה ברחוב בפראג, נתקלה ביהודי שדמותו עוררה את תשומת לבה.
היא הלכה בעקבותיו והגיעה לחצר שהיו בה ילדים יהודים – פליטים מגליציה. היא נמשכה לילדים העזובים והחלה מבקרת אותם. הייתה אוספת אותם סביבה ומספרת להם סיפורים על גיבורי ישראל, שזה עתה למדה עליהם בתנועת הנוער, ואשר הילכו עליה קסם.
יום אחד התיישב לידה איש הדור פנים, הקשיב לסיפוריה ואמר: “כתבי אותם”.
היה זה הסופר מכס ברוד, שטיפל באותו זמן בפליטים שבאו ממזרח אירופה. מרים כתבה בגרמנית. בהשתדלותו של ברוד יצא לאור קובץ סיפוריה הראשון, “גן נעול”. הספר תורגם לצרפתית ולפולנית ופרסם אותה בקהיליית הסופרים, והיא בת 17 בלבד.
בספר מתוארת דמות העומדת על פסגת הרי ירושלים וצופה בערגה אל מי הכנרת והירדן התכולים. כאשר עלתה לארץ, וראתה את האמת הגיאוגרפית, החליטה לא לתרגם את הספר לעברית.
למדה בסמינר לגננות, כשסיימה את הסמינר החליטה לעלות לארץ.
משפחתה התנגדה לעלייתה ארצה, לבסוף הסכימה אמה שתעלה לארץ, בתנאי שהוגו ברגמן, שעלה באותה תקופה לירושלים, ייקח אותה עמו ויהיה אחראי לה. וכך עלתה מרים, הגננת שאינה יודעת עברית, לארץ.
בירושלים טיפלה בילדים, והחלה ללמוד עברית. היא הוזמנה לדגניה להיות גננת.
בסוף שנת 1920 באה מרים לדגניה והוקסמה מהכנרת. היא שוכנה בחדר עם עוד שלוש בחורות, ביניהן רחל המשוררת. ממול גרו בחורים, וביניהם א.ד. גורדון.
הבחורים ברובם ידעו עברית ולימדו את הבחורות. בדגניה הכירה את יעקב ברקוביץ’ יליד רוסיה, מראשוני הקבוצה, ונישאה לו. כאן נולדו ילדיהם זיזה וחן.
ב-1945, כשהגיעה לדגניה קבוצת ילדים מסוריה, קבלו יעקב ומרים את איני (יצחק עבאדי) בן העשר לחיק משפחתם.
היא המשיכה לכתוב שירים ומאמרים בגרמנית, והם התפרסמו בעיתונות בחו”ל.
מרים שייכת לזן נדיר ומיוחד של ציונים חלוצים, צעירים ספוגי תרבות צ’כית וגרמנית, בני מתבוללים שעלו לארץ בסוף מלחמת העולם הראשונה, ובמאמצים רבים השתרשו בה.
כגננת ידעה מרים לטעת בילדים אהבה לטבע, לארץ ולסיפורי התנ”ך שהרבתה לספר, וכן לספרות בכלל. בטיולים עם הילדים לימדה אותם להכיר את הציפורים ואת הצמחים שסביבם.
רבים מהילדים, שבגרו, זוכרים בגעגועים את ימי האושר בגן של מרים.
שנים רבות עבדה כגננת – מקצוע שהיה תמיד חלום חייה. גישתה הישרה לילדים, כאדם אל אדם, הייתה לשיטת חינוך הומנית ומודרנית. היא הרצתה בכנסים על חינוך, הדריכה גננות, וכתבה מאמרים ורשימות בנושא החינוך המשותף.
בהגיעה לגיל חמישים, לאחר 25 שנות עבודה כגננת, פרשה מן הגן באמרה כי “הילדים צריכים גננת צעירה”. היא למדה מקצוע חדש – תפירה, ובידיה הברוכות ובחושה הטבעי תפרה שמלות לחברות.
במשך כל השנים האלה המשיכה לכתוב שירים, מאמרים וסיפורים לילדים.
ספרי הילדים שלה: “משוט בארץ”, “דן וין והחסידות”, “סיפורי דגניה”, “השפן הלבן”, “הידד ניצחנו” ו”גורים”. היא כתבה גם את “פגישות” על פגישותיה עם אישים שביקרו בדגניה, וכן כתבה שירים ומאמרים, שרק חלקם תורגמו לעברית והודפסו ב”דבר” ובכתבי עת לחינוך.
האופטימיות שלה, צחוקה המצלצל, פשטות הופעתה, שהדגישה את החן ואת החכמה הטבועים בה, אהבת החיים שבה – כל אלה עשו את הפגישה אתה לחוויה מרתקת.
גם לאחר שנפטר יעקב בעלה המשיכה בפעילותה, קראה וכתבה, וניהלה התכתבות ענפה עם אנשים מכל העולם שהתעניינו בה ובדגניה.
נפטרה בשיבה טובה . השאירה אחריה את בניה ונכדיה.

יהי זכרה ברוך