נולד בדגניה בכ”ו באייר תרפ”ח, 16 במאי 1928.
נפטר ב א’ שבט תשפ”ג, 23 בינואר 2023.
גבי, בנם של צילה וחיים ברקוביץ זכרם לברכה. אחיהם הבכור של יהודית ז”ל ורחל’ה כצנלסון.
למד והתחנך בבית ירח, שם צבר בעיקר חוויות חברתיות ופחות לימודיות, והעדיף את מגרש הכדורגל על פני כיתת הלימודים.
בשנת 1946 התגייס לצה”ל לפלוגה המסייעת של גדוד 12 בחטיבת גולני. לאחר השירות הצבאי עבר לירושלים, שם עבד כמדריך בצופים ובמקביל השלים בגרויות.
לאור עברו בבית הספר, ההחלטה שלו לנסוע לאוסטריה ללמוד רפואה וטרינרית היתה בלתי צפויה ומפתיעה.
לוינה הפליג ללא שפה וללא כסף. ליוכבד כתב משם “היית מאמינה שאני, גבי, שנולד בעמק הירדן, גר במרתף ללא חימום במינוס 7 מעלות ולומד כימיה בגרמנית?”. אביו, חיים, כתב לו “גבל’ה, אני יודע שאתה עייף ורעב אך ידי קצרה מלהושיע”. חרף כל הקשיים השלים גבי את הלימודים בהצלחה והיה לבן הקיבוץ הראשון בעולם, שסיים לימודי רפואה.
עם שובו לארץ עבד תחילה ב”חקלאית” כרופא וטרינר מחליף. לאחר מכן שב לצה”ל והקים את מדור רות”ם, רפואה וטרינרית ותברואת מזון, והיה מפקדו כעשור. השתחרר בדרגת רב סרן. בהמשך עבד כרופא וטרינר רשותי במועצה האזורית מטה יהודה ולבסוף כרופא וטרינר רשותי של העיר תל-אביב עד צאתו לגמלאות בשנת 1995.
נישא לגינה ב-1966 ולהם שני ילדים, יונתן ושירה. עם צאתו לפנסיה כבש את ספסלי האוניברסיטאות כשומע חופשי בתחומים רבים. גבי, שניגן בחליל צד, ריפד את חייו במוזיקה קלאסית, בספרות ושירה, היסטוריה וגיאוגרפיה והרבה לצאת לטיולים בארץ ובעולם, רבים מהם עם אחותו רוחל’ה וחברת הילדות יוכבד.
חופשת הסקי האחרונה שלו בשוויץ היתה כשהיה בן 80.
בגיל 72 הפך לראשונה לסבא של עידו, תפקיד שהשתוקק לו מאוד. עד אז אמר שהוא “סבא חשוך נכדים” לנכדיה של רוחל’ה. בהמשך נולדו תמר, יואב ועומרי, אליהם היה קשור מאוד. הוא אהב אותם והם אהבו אותו והיה סבא במשרה מלאה.
הוא רצה “לבלוע את העולם”, היה סקרן ותאב חיים. תמיד אמר שהדבר היחידי שחסר לו זה זמן. על הקבר שלו רשום “רציתי עוד קצת עוד”.
השאיר אחריו את אשתו, ילדיו, אחותו ובני משפחותיהם.
יהי זכרו ברוך
