נולד בפולין בב’ באב תרע”א 27 ביולי 1911 עלה לארץ והגיע לדגניה ב-1937 נפטר בכ’ד כסלו תשס”ו 25 בדצמבר 2005
שמואל נולד בקריסטינופול שעל יד העיירה בלז, לאמו שיינדל-רחל ולאביו יצחק קירשנר. בן יחיד ולו שלוש אחיות.
העיירה היתה מושפעת מחסידות בלז, אבל אביו היה ציוני, והרעיונות הציוניים חדרו לבית המדרש. בשנת 1928 הקים שמואל עם בני דודו וחבריהם את “גורדוניה” שהפכה לתנועת נוער של מפלגת “ההתאחדות”. לתנועה צורפו גם בנות וכך קשר קשר עם לאה.
שמואל ולאה נשאו ועלו ארצה בסרטיפיקט זוגי. הגיעו למקום בשם “עין הסלע”, ליד הקסטל, עברו משם לקב’ שילר ורק כעבור כמה חודשים הצטרפו לחבריהם הגורדונאים שבדגניה.
נולדו להם: גליה, ישי ואביטל.
בשנותיו הראשונות בדגניה עבד עם חיים ברקוביץ בקציר ירק, בהכנת תערובת וחלוקתה ברפת ובלול.
בשנת 1944 נשלח ע”י התנועה לעבוד בסניף מפא”י בפרדס חנה. עבד שם במשך שנה וכשחזר נכנס לעבוד בלול. משנת 1945 עד 1965 עבד ורכז את הלול יחד עם לאה.
היה מעורה בחיים הכלכליים והחברתיים: חבר בועדות, 3 פעמים מזכיר, גזבר, וכמרכז בניין בנה את בתי אפרתי, את חדר האוכל השלישי ואת אולם ההתעמלות של בית החינוך.
בשנת 1973 רכז את הבנייה במכללת עמק הירדן ובמקביל השגיח על בניית חדר האוכל בקיבוץ אפיק.
בשנת 1976 יצא עם לאה לקיבוץ גרופית כעזרה לישוב צעיר.
חזר לדגניה ב-1979 וקבל על עצמו להנציח את ראשיתה של דגניה וראשוניה. היה אחראי על שחזור חצר הראשונים, הרוח החיה ביובל ה-70 והקים את הפרויקט “עולם הולך ונעלם” – הקלטת סיפור חייהם של חברים ותיקים.
בשנת 1989 קבל שמואל את פרס המועצה האזורית עמק הירדן על “מפעל חיים”.
שמואל היה איש עקרונות שדבק במטרותיו וגם מתנגדיו המושבעים לא נשארו אדישים מול האנרגיה הבלתי נדלית שלו.
“בן-יעקב אפיין אותי בשני דברים” אמר, “האחד שאני דבק במטרה והשני שיש לי נשמה של חסיד. אני הולך אל המטרה שהצבתי לעצמי בהתלהבות של חסיד”.
השאיר אחריו משפחה ענפה של בנים, נכדים ונינים.
יהי זכרו ברוך
