נולד בדגניה בכג תשרי תשכ”ד 11 באוקטובר 1963 נפטר בכ’ג תמוז תשס”א 14 ביולי 2001

יוסי בנם של אילנה ושלום אח לחנה ושיר.בהיותו בן 13 נפטר שלום אביו.

עוד בצעירותו נמשך לעבודות הקשורות בטבע. כנער בצריפיה עבד בפינת החי ולאחר מכן החל לעבוד בלול והתמיד בו שנים אחדות. התערה בכל עבודה שעבד, והמומחיות שרכש באה לידי ביטוי בתפקיד שלקח על עצמו – דובר הענף בעלון.

בנובמבר 1982 התגייס לצבא לפלוגת בני משקים וחלק ניכר משירותו העביר על אדמת לבנון שסועת הקרבות.

בנובמבר 1985 השתחרר מצה”ל וחזר למשק ואל החקלאות שכה אהב. תחילה עבד בבננות, משם עבר לתמרים ולבסוף השתקע בפרדס.

בסוף 1986 יצא לשנת חופש, חזר לפרדס והתמיד בו עד 1990.

יוסי היה מעורב מאוד בחיים הפוליטיים. לאחר ששב משנת חופש שנייה ב-1992 הצטרף למסע הבחירות של אלי גולדשמידט כנהגו הפרטי… ואולי זה סמלי: המחלה הקשה שסבל ממנה בשנים האחרונות החלה בעקבות אירוע פוליטי – הסימנים הראשונים הופיעו יום אחד בדיוק לאחר רצח רבין.

בסוף שנות התשעים היה נהג ומדריך ב’ג’ימי ג’יפ’ ברמת הגולן.

בשנים האחרונות החמירה המחלה וגרמה לו ייסורים רבים. במשך 6 שנים נלחם עד שנכנע.

לאורך השנים הרבה להביע בעלון הקבוצה את דעותיו, השזורות תמיד בחוט דק של הומור וחריפות מעודנת.

מספרת אמו אילנה:

“יוסי חלה במחלת “לופוס”, ביום פטירתו, בעודי יושבת ליד מיטתו, מביטה אל פניו היפים והרגועים, יודעת שנגאל מסבל – עמדה עלי קבוצת רופאים שדחקה בי לחתום על נתיחה שלאחר המוות. הייתי נבוכה ולא ידעתי מה יוסי היה רוצה. הסתכלתי עליו והוא כאילו נתן אישור לבקשה. הסכמתי. ימים רבים הסתובבתי באי שקט ובהרגשה שאולי לא עשיתי נכון, עד ליום בו נכנסתי לחדרו של יוסי ובין חפציו מצאתי כרטיס תורם של “אגודת אדי”, האגודה לקידום ההשתלות בישראל. התעודה הייתה מתאריך 14.10.1996. ואז נרגעתי, הבנתי שיוסי היה מאשר את חתימתי”.

סיפור חייו יהיה הדברים שאמר, הסיפורים שסיפר ואלה שסופרו אודותיו, והם יישארו אחריו כמצבה חיה.

יהי זכרו ברוך.