נולד באוסטרליה בז’ בשבט תרע”א 5 בפברואר 1911 עלה ארצה ב-1913 הגיע לדגניה באלול תש”ו ספטמבר 1946 נפטר בכ”ה שבט תשל”ד 17 בפברואר 1974
אלי נולד בעיר פרת’, להוריו שרה וחיים יהודה.
המשפחה הגיעה לארץ ישראל ב-1885, בתקופת הבילויים. הם רכשו אדמות בנגב ובמושבה רחובות.
בגלל מצוקה כלכלית נטשו את נחלתם וירדו לאוסטרליה (1900).
לבנם, שנולד בנכר , קראו אלישיב – ביטוי לגעגועיהם לארץ ולרצונם לשוב לנחלתם.
ב-1913 החליטו לחזור ארצה. בערב נסיעתם נפטר אביו. אמו, עם חמשת ילדיה, חזרו והתיישבו ברחובות.
הם פיתחו משק המבוסס על פרדסים ועל כרמים.
בן שנתיים היה אלי כשחזר עם משפחתו הענפה והחמה לארץ, לרחובות. הם גרו ברח’ עזרה, הרחוב הוותיק במושבה. כבר אז ניכר בתכונותיו המיוחדות: יצירתיות ונטילת יזמה, שבהן הצטיין עד סוף ימיו, וכן באהבתו לטבע, לחי ולצומח.
בגיל הנעורים ירד לנגב, לאדמות המשפחה על יד קיבוץ רוחמה. על אדמות אלה ישב שבט בדואי. יחד אתם גידל עדרי צאן, בקר וסוסים. האהבה לסוסים ליוותה אותו כל חייו.
ב-1933 הצטרף לארגון “השומר” ושימש שומר בשדות עמק יזרעאל, שם גם הכיר את אשתו הראשונה, נישא ונולדה בתם אמירה, חיו ברחובות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939התגייס לצבא האוסטרלי כיליד אוסטרליה. כשקמה הבריגדה העברית עבר לשרת בה, בחיל התובלה.
הוא שירת בצבא 6 שנים, ולאחר גמר המלחמה עסק עם חבריו מחיילי הבריגדה בהצלת שרידי השואה. לאחר המלחמה עלה להתיישבות של גרעין יוצאי חיל התובלה למושבה מנחמיה. לאחר מכן קיבלו שטחי אדמה בדרום כדי להקים את מושב אביגדור.
הוא הכיר את שושנקה, נישא לה ונשאר בדגניה. הוא הביא לכאן את בתו אמירה מנישואיו הראשונים. בדגניה נולדו ארבעת ילדיהם: יהודה ז”ל, יעקב, יחיאל ושרה.
בדגניה עבד כנהג משאית. במלחמת השחרור נשלח מדגניה כנהג לשיירות שפרצו את המצור על ירושלים והשתתף בשיירת נבי-דניאל. כאשר חולצו אנשי השיירה מידי הפורעים הערבים על ידי הבריטים הועברו לירושלים, ובגלל המצור לא יכלו לצאת ממנה. אלי שהה חודש שלם בירושלים הנצורה עד שהצליח לחזור הביתה לדגניה.
הוא השתתף גם בקרבות הקשים בסג’רה, שם נפצע קשה בראשו, אך לא נכנע לפציעתו, וכאשר החלים חזר לפעילותו הקדחתנית.
כאשר הוקם בית החרושת “ספן” היה מראשוני עובדיו, ועסק בהספקת עצים מכל פינות הארץ כחומר גלם לבית החרושת.
כשחזר לעבודה בדגניה מונה למרכז בניין וקידם את הבנייה למגורים ולצורכי משק.
בנו בכורו יהודה נפל על יד תעלת סואץ במלחמת ההתשה ב-1969.
את כאב השכול נשא בלבו עד יומו האחרון.
אלי השקיע את כל מעייניו בעבודה. תוך כדי בניית תעלת השקיה בשדה, כשכלי עבודתו בידו, לקה בשבץ הלב, והוא בן 63.
השאיר אחריו את רעייתו שושנקה ואת ילדיו אמירה ובני משפחתה, קובי, חיליק ושרה.
יהי זכרו ברוך
