נולדה בהונגריה בח’ טבת תרע”ב 29 בדצמבר 1911 עלתה ארצה והגיעה לדגניה בתרצ”ה שנת 1935 נפטרה בי”ט שבט תשס”ט 13 בפברואר 2009
ברכה נולדה בטרנסילבניה שבהונגריה, לאמה חיה לבית דרטנר ולאביה בן-ציון אינדיג. במשפחה ארבע בנות: ברכה, שרה, רוג’י ובוג’וך.
העיר סיגט שבה גדלה הייתה קרובה להרי הקרפטים והטיולים בסביבה הגבירו את אהבתה לטבע.
בילדותה למדה בבי”ס היהודי שהיה בעיר ואילו בתום מלחמת העולם הראשונה, כשטרנסילבניה הועברה לשלטון הרומני, נשלחה ללמוד בבי”ס תיכון פרטי של נזירות. ברכה הצטיינה במקצועות הריאליים, אולם שאיפתה להתמחות בהנדסה כימית לא יצאה לפועל עקב איסור לצרף תלמידים יהודיים למקצועות כגון אלה.
עם תום לימודיה הצטרפה לתנועת “הנוער הציוני”. הגרעין אליה השתייכה עלה ארצה וקבל הכשרתו בדגניה ואילו ברכה שהאישור לקבלת הסרטיפיקט התאחר, הצטרפה אליהם לאחר כשנה.
בתום תקופת ההכשרה יצא הגרעין לכפר גליקסון ולאושה וברכה נשארה בדגניה. כאן השתלבה בעבודות השדה, ברפת ובלול.
במלחמת העולם השנייה התנדבה לצבא הבריטי עברה קורס נהגות ושרתה כנהגת. השתחררה בשנת 1946 ובאותה שנה התבשרה ששתיים מאחיותיה שרדו את המלחמה ועלו ארצה.
בשנת 1947 הקימו ברכה ומרדכי את ביתם המשותף. נולדו להם שני בנים ב-1948 – בנציון – בנצי, וב-1950 – יוחנן.
בשנת 1967 הגיעו לדגניה מתנדבים מכל קצות העולם, וכ- 10 שנים טפלה בהם ברכה, דאגה לכל מחסורם, יצרה אתם קשר שנשמר גם כשחזרו לארצותיהם. במקביל לעבודתה עם המתנדבים עבדה גם בענף הנוי ולאחר מכן לקחה על עצמה את רישום העבודה.
ברכה הייתה בין היזמים של רעיון הקמת מפעל התעשיה – טולגל, ובשנותיה האחרונות גם עבדה שם בשקילת אבקות.
כשמרדכי נפל למשכב סעדה אותו בנאמנות עד ליומו האחרון.
אשה צנועה ששמרה בקנאות על עצמאותה וידעה להעשיר את חייה בתרבות ובאמנות. עד יומה האחרון נשארה חדת לשון, בעלת חוש הומור, ומעורבת בכל ענייני הקהילה.
השאירה אחריה את בניה בנצי ויוחנן ובני משפחותיהם, נכדים ונינים.
יהי זכרה ברוך
