נולדה ברוסיה ב- 1898
עלתה ארצה ב-1920
הגיעה לדגניה ב-1922
נפטרה בכ”ח סיוון תש”ה 9 ביוני 1945

דבורה נולדה בעיירה גריצ’ב.
בת למשפחת רבנים מפוארת: אביה, ר’ שלום חריף, ואמה נחמה. נוסף לרוסית וליידיש הייתה גם העברית שגורה בפיהם. אביה היה בקי בספרי קודש וחול, כתב ספרים וסיפורים בעברית.
עוד ברוסיה נתפסה דבורה לציונות, ואחרי מלחמת העולם עלתה ארצה עם קבוצה של ציונים, ביניהם מרדכי, שהייתה קשורה איתו בקשרי ידידות, וכן אליעזר אחיו ונחמה חברתו.
הם עשו דרך ארוכה של יסורים והרפתקאות, עברו את רומניה וטורקיה, הבריחו גבולות ועברו ימי מסתור ומחבוא. דבורה, מרדכי, אליעזר ונחמה הלכו לרחובות לעבוד בפרדסים, ויחד הגיעו לדגניה עם “הקבוצה הרחובותית”.
בדגניה נישאו דבורה ומרדכי ונולדו ילדיהם אמנון ורותה. דבורה ומרדכי שכלו שני ילדים: את חיימקה שנפטר ב-1938 בהיותו בן שנה ואת ראובן שנפטר ב-1941 בהיותו בן שמונה חודשים.
דבורה ניחנה בכשרון כתיבה וכן בהומור. עבדה שנים בירקות, ומאוחר יותר, כשחלתה במחלת כליות קשה, עבדה בטיפול בחולים וב”חדרים”, והייתה אחראית על ניקיון השירותים וחדר האירוח.
על אף מחלתה שמרה תמיד על רוח טובה. הייתה אהודה על בני הנוער, והם באו לשחק אתה שח ודומינו ולהשיח לפניה את לבם.
בשנות השלושים העלתה ארצה את הוריה. הם חיו בתל-אביב, ובסוף ימיהם בדגניה.
היא הייתה אשת ספר. הרבתה לקרוא, ולעתים גם לחרוז חרוזים הומוריסטיים לבני הנעורים על הווי דגניה. על אף מחלתה הממושכת התעניינה בכל הנעשה בקבוצה, ודעותיה היו חכמות ומקוריות.
השאירה את מרדכי בעלה ואת שני בניהם, אמנון ורותה, את הוריה הקשישים, שחיו לידה בדגניה, ואת שני אחיה שחיו בארץ.

יהי זכרה ברוך