נולד ברוסיה הלבנה בב’ בשבט תרס”ד 19 בינואר 1904
עלה ארצה לדגניה בתרפ”ז 1927
נפטר בכ’ אייר תשנ”ד 1 במאי 1994

צבי נולד בעיירה קלצק, במחוז מינסק, להוריו שיינה שפרה ומתיתיהו.
משפחתו היתה משפחת עמלים: סב אחד היה סנדלר והשני נגר בניין.
האב, מתתיהו ליס,גוייס לצבא הרוסי שרת בו 4 שנים חזר עם תעודת מצטיין בשובו מצא פרנסתו כ “מלמד” לילדים צעירים. בשנת 1905, לפני פרוץ מלחמת רוסיה-יפן נסע לאמריקה שם עסק בהוראת עברית ושלח למשפחה כסף למחייתה. בשנות העדרו של האב נשארה האם ען 4 ילידים קטנים האם שיינה (שפרה) הייתה בעלת בית ועיבדה גן ירקות כדי לעזור בפרנסת הבית.
הילדים היו עוזרים על ידה, וכך היה צבי קשור לאדמה ולצמח עוד משחר ילדותו.
שני אחיו, הגדולים ממנו ברוך ואליקים, הגיעו לפניו לדגניה וחיו בה.
צבי ואחיו למדו בחדר מתקדם, והוריהם דאגו להקנות להם השכלה כללית על ידי מורה פרטי.
תושבי העיירה קלצק היו ברובם “מתנגדים” וציונים נאמנים.
עד גיל 16 למד צבי בישיבה והיה ציוני מוצהר. הוא היה פעיל בין הצעירים בעיירה והצטיין בעבודתו למען הקק”ל. אחרי שנוסד בעיר סניף “החלוץ” זכה בסרטיפיקט ועלה לארץ.
לאחר ביקורן של רבקה ותמר, אשתו ובתו של אחיו ברוך, בביתם בפולין זרז את עלייתו והוא בן 23. הגיע ישר לדגניה.
ב-1936 יצא בשליחות להכשרה של חברי “גורדוניה”, שם פגש את טובה רעייתו והביאה ארצה.
בדגניה שימש שנים רבות כ”מוכתר”, מקשר בין המשק לשלטונות, ושמו בפי הערבים והאנגלים היה “חוואג’ה ראזאל”. הוא שמר בשדות העמק, רכוב על סוסתו, וידיו החזקות היו מקור לסיפורי אגדות.
במלחמת השחרור היה הראשון שראה את הטנק הסורי מתקרב לשערי דגניה, והודיע על כך לחברים שהיו בתעלות. הוא נפצע כשרסיס של פגז פגע בזרועו.
בכל מאודו היה קשור לעבודת השדה. יותר מ-40 שנה עבד בשדות המספוא. בתחילה קצר בחרמש, ואחרי כן במקצרה עם טרקטור.
הפרידה מהשדה ומן הטרקטור נטלה ממנו את טעם החיים.
לא איש דברים היה, אלא איש עשייה. אף על פי שניחן בכשרון כתיבה ובהומור והיה בקיא
בלשון העברית, מיעט לדבר, אולם כשדיבר היו דבריו מקוריים, והוא דבק בדעותיו בעקשנות.
דמותו, לבוש בגד ים, מגבת מוטלת על כתפו, הולך יום יום לטבול בירדן, הייתה חלק מנופה של דגניה.
השאיר אחריו את אשתו טובה ואת בניו – אלי, איתן ואסתי – ובני משפחותיהם.

יהי זכרו ברוך