נולדה ברוסיה בי’ בתמוז תרנ”ה 2 ביולי 1895 עלתה ארצה בתרפ”א 1920 בדגניה משנת תרפ”ב 1922 נפטרה בא’ תמוז תשי”ז  30 ביוני 1957

נולדה בעיירה לאכוביץ’ להוריה פועה ואהרון מרגולין.
עברה עם הוריה למיר, אביה היה תלמיד חכם ובן למשפחה שרבים מבניה ישבו על כיסא הרבנות.
בניגוד למקובל קיבלה רבקה חינוך דומה לבנים במשפחתה ולמדה תלמוד ולימודי יהדות. בעזרת כישרונותיה וזיכרונה המפליאים הגיעה בלימוד עצמי למעמד של מורה לעברית, והיא בת 16 בלבד.
בשנת תרע”ט עברה לעיירה קלצק, שם למדה בבית ספר עברי מיסודה של רשת “תרבות”.
במלחמת פולין-רוסיה הצליחה להגיע לווילנה כשהיא צועדת מאות קלומטרים בדרכים משובשות. עם נפילת וילנה בידי הפולנים ברחה ברגל לקובנה.
בטבת תרפ”א עלתה לארץ והשתקעה ברחובות יחד עם קבוצת חברים שנקראה “קבוצת קובנה”. הצטרפה עם קבוצת “הרחובותים” לדגניה, ומאז ועד סוף ימיה עבדה ברפת.
בל”ג בעומר תרפ”ב נישאה לברוך, ונולדו להם חמשת ילדיהם: דודיק, תמר, מוטיק, שפרה ומיכה. כישרון כתיבה מיוחד היה לה וחריזה הומוריסטית בעיקר.
היא ליוותה את כל האירועים בדגניה, קטנים כגדולים, בכתיבת פיליטונים, והם שהוסיפו טעם מיוחד לחגים ולמסיבות.
לא היה בדגניה אירוע בלי “קטע” שלה שהצחיק והלהיב את הקהל. בשנת 1945 הצטרפה למשפחתם שמחה עבאדי בת ה- 8, שעלתה מדמשק בעליה ב’.

גם פרקים עצובים ידעה בחייה. שני בניה נפלו במערכות ישראל – דודיק הבכור במלחמת השחרור ב-1948, ומיכה, צעיר בניה, במבצע קדש ב-1956.
חרוזי הצחוק נדמו, ובמקומם נכתבה קינת אבל גדולה שביטאה את כאבה ואת עומק אישיותה.
השאירה אחריה את ברוך בעלה, את בניה – תמר, מוטיק ושפרה – ומשפחותיהם, את עזה, אשתו של דודיק, ואת נכדתה רון.

יהי זכרה ברוך