נולד בפולין בי”ד סיון תרנ”ב עלה לארץ בו’ סיון תרע”ב הגיע לדגניה בשנת תרע”ח נפטר בי”א כסלו תשל”ט
יהושע מנוח בן שלמה שמעון וחנה מרים רוהה, איש העלייה השנייה, נולד בבביאק שבפולין, הבן הבכור למשפחה בת חמישה ילדים. הבית היה דתי וההורים התפרנסו בדוחק מחנות קטנה. בנעוריו היה מלמד תינוקות כעזרה לפרנסת המשפחה.
בשנת תרע”ב, בטרם מלאת לו 20 שנה, עלה לארץ-ישראל, ואז שינה את שם משפחתו ל”מנוח”, כתרגום מילולי לשמו הלועזי “רוהה”, שפירושו: מנוחה, שלווה, רוגע. בשנותיו הראשונות בארץ עבד כפועל וכשומר שדות במושבות הדרום. כמעט שילם בחייו, כשהתנפלו עליו ערבים, בעת ששמר על שדות חיטה סמוך לרחובות.
עם גילוי מחתרת ניל”י במלחמת העולם הראשונה, גורשו יהודים רבים ממקומות מושבם, בעיקר בדרום הארץ וגם מנוח גורש ונאסר בכלא דמשק. בכלא פגש את יעקב ברקוביץ’, מראשוני דגניה, שהיה אף הוא אסיר ואת יצחק בן-יעקב, גם הוא מראשוני דגניה, שנשלח לדמשק לטפל בשחרור האסירים, וקשר אתם קשרי ידידות. לאחר שישב כשנה בכלא, שוחרר בשנת תרע”ח והצטרף לדגניה.
היה פעיל במפלגת “הפועל הצעיר”, ב”כופר הישוב”, בוועדה לבניין “הבימה” וב”ועד הלשון העברית”. בראשית שנות השלושים שימש כשליח “החלוץ”, “תנובה” ו”הקרן הקיימת לישראל” בפולין, באוסטריה, בצ’כיה ובארצות הבלטיות. בין העולים אותם שכנע לעלות לארץ גם שני בני הדודים אריך והנס מולר, שעלו מצ’כיה והקימו במפרץ חיפה את מפעל “אתא”. היה ציר בקונגרס הציוני העשרים וחבר הסתדרות העובדים מיומה הראשון ואף החזיק תעודת עיתונאי “דבר”, חתומה בידי עורך העיתון, ברל כצנלסון.
במלחמת העולם השנייה היה פעיל בגיוס צעירי ארץ-ישראל לצבא הבריטי ואף התגייס בעצמו לחיל החפרים המלכותי הבריטי ושירת במצרים למעלה מ- 4 שנים.
את אשתו רחל הכיר בחוות הפועלות של חנה צ’יזיק בתל אביב והם נישאו בדגניה בל”ג בעומר תש”א.
בנו הראשון, שלמה, נולד בשנת תש”ג, בזמן שירותו בצבא הבריטי, בהיותו בן חמישים. כאב גאה ביקש מחבריו שיקראו לו יהושע בן-נון. בהמשך נולדו לו שני בנים נוספים – אביהוא וצמחי. אביהוא, בנו האמצעי, טבע בכנרת בשנת תשי”ב, בטרם מלאו לו שבע שנים ומנוח מעולם לא שכח אותו. כשהיה בן 74 נולד נכדו הראשון ואחריו נכד נוסף ושלוש נכדות.
במשך השנים מילא תפקידים רבים, בעבודה ובחברה. בין השאר, שימש גזבר, מרכז בניין ואחראי לביטחון. כמרכז הבניין ניהל את בנייתו של חדר האוכל השני, הבניין בו היה מאוחר יותר מועדון הצריפייה. אחרי מלחמת העצמאות ניהל את שיקום כל הבניינים שנפגעו במלחמה. בנה מדרכות רבות, הקיימות עד היום, למרות שעברו קרוב ל- 60 שנה מאז בנייתן, ובהן המדרכה היורדת צפונה לאורך השדרה, מהברכה העגולה ועד הבית לשעבר של חיותה, .
מנוח לא נח ולא ויתר על עשייה תרבותית וחלוצית. עם גל העלייה הגדולה, בשנת תש”ך, כשהיה בן קרוב לשבעים, ירד בגפו לנגב, כשמשפחתו נשארה בדגניה, ובמשך שנתיים הדריך את עולי קוצ’ין מהודו במושב נבטים.
פרסם מאמרים רבים בכתבי-עת שונים ובהם “מאזניים”, “מולד”, “הפועל הצעיר”, “דבר” והעיתונות הקיבוצית. כתב ספרים שעסקו באידיאות של הקבוצה וברעיונות חברתיים וציוניים כמו “עם ישראל – עם הזמן”, “ממחשבת הזמן”, “הקבוצה ודמותה” ו”עלבונו של חופש הויכוח”. פרסם גם שתי חוברות בשם “בויכוח עם דוד בן גוריון” ובהן התנגד להסרת החרם שהוטל על הפילוסוף היהודי המומר ברוך שפינוזה.
היה בקיא בלשון העברית ולחם בהתמדה ובעקשנות להנחלת השימוש בתאריך העברי בפרסומים רשמיים של מוסדות ממשלתיים ואכן, דרישתו התקבלה והתאריך העברי מופיע על-פי חוק בראש כל מסמך ממשלתי או צבאי ומתחתיו מופיע התאריך הלועזי.
יזם את פרסום הספר עב הכרס “לוח לששת אלפים שנה” וגייס את הכספים שנדרשו להוצאתו. ספר זה מכיל טבלאות המרה של תאריכי הלוח העברי, הנוצרי והמוסלמי המשתרעים החל מהבריאה (3760 לפני ספירת הנוצרים) וכלה בשנת ו’ אלפים (2240 לספירת הנוצרים, או על פי יהושע מנוח, “למניינם”).
באקדמיה ללשון העברית סייע בגיוס כספים להוצאת לכסיקונים מקצועיים למונחים ספציפיים, בעיקר לבעלי מקצוע. חיבר נוהג לברכות שבין אדם לחברו והקפיד על קיומן, תוך כדי ניסיונות לחינוך של אנשים אחרים, חברים וגם זרים. הברכה הידועה ביותר אותה ניסה להטמיע, היתה כשפגש אדם עובד ובירך אותו “תחזקנה ידיך”. התשובה המבוקשת, מהבקיאים בסוד הברכות, היתה “אמן! גם ידיך”.
היה אפוטרופוס של כתבי א.ד. גורדון ודאג להשגת משאבים להוצאתם לאור.
בשנות העלייה הגדולה שאחרי מלחמת עולם השנייה ואחרי מלחמת השחרור עסק רבות בהקניית השפה העברית לעולים חדשים והתרכז בעיקר בתיקון שגיאות, כאשר נתקל בהן בשיחות עם אנשים. למרות שידע על בוריין מספר שפות, הקפיד לדבר בשפה העברית בלבד בלי שימוש באף מילה זרה אחת.
ההקפדה הבלתי מתפשרת על השפה העברית הביאה ליצירת תדמית מיוחדת שהיתה מוכרת היטב בעמק הירדן וגם מחוצה לו. עליו נכתב הסיפור הידוע מ”ילקוט הכזבים”, על המורה לעברית שטבע בכנרת וצעק “הושיעו”, אבל איש לא בא לעזרתו. הסיפור לא היה ולא נברא, אבל התיאור מתאים מאד לאופיו של יהושע מנוח ולדבקותו בעקרונותיו.
מנוח היה אינדיבידואליסט ולא חשש לבטא דעת יחיד, בכתב או בעל פה, גם אם דעות אלו לא התאימו לדעת הרוב. הקפיד על שמירת השבת – לא עבד, לא נסע ולא כתב בשבת, השתתף בתפילות ראש השנה ויום כיפור בבית הכנסת בדגניה ב’. נהג לקיים בגופו כל דבר שהטיף לו ותמיד נאה דורש ונאה מקיים.
נפטר בגיל 87. השאיר אחריו את אשתו רחל ואת בניו שלמה וצמחי ובני משפחותיהם.
יהי זכרו ברוך
