נולד בפולין בי”ז בטבת תרס”ז 3 בינואר 1907
עלה ארצה בתרס”ד 1924 הגיע לדגניה ב1931
נפל בט’ אייר תש”ח 18 במאי 1948

יצחק, בן יקותיאל ושפרה, נולד בעיירה בורמל, בפלך ווהלין. משם עברה המשפחה לעיר לוצק. יצחק היה ילד פיקח, מוכשר ושובב מאין כמוהו. למד בגימנסיה הרוסית וגם בגימנסיה העברית “תרבות”.
בגיל 16 גמר את חוק לימודיו בהצטיינות.
עוד בשנות נעוריו הושפע מהציונות, והחליט לעלות לארץ-ישראל. ואכן, בשנת תרפ”ד עלה ארצה כחלוץ, והוא בן 17, וחלוץ נשאר עד יומו האחרון.
עבד בבן-שמן וב”חבורת הדרום” בעבודה חקלאית, אך לבו נמשך לגליל. בשנת 1927 הגיע יצחק לדגניה, ונשאר בה כשנה וחצי. אחר כך עבר לירושלים ולאחר נישואיו לעליזה עברו לבן-שמן לעזור להוריה בעבודות המשק.
בשנת 1931 חזר לדגניה יחד עם אשתו עליזה ועם בנם הקטן ארנון.
בהתלהבות ובשמחה עסק בכל עבודה. כאיש צעיר היטה שכם לעזור בענפי המשק והשקיע בהם הרבה יזמה, מרץ ומסירות. היה ער לצורכי ביטחון, פעיל בהגנה בדגניה ובעמק. גם במשחק השח הצטיין, והרבה לשחק עם בני הנעורים.
אמרותיו מלאות ההומור עברו מפה לפה, ורבים ציטטו אותו.
בשנת 1939, כשהחל חזון הטייס העברי להרקם והוקמה חברת “אווירון”, עבר קורס טיס. בלילות שמר, ובימים למד לטוס. הצליח בבחינות, והיה מראשוני המוסמכים לטיס. קיווה לשרת את המדינה כטייס.
ב-18 במאי 1948, בקרבות עמק הירדן, יצא בראש מחלקה להגן על דגניה. כדור פגע ברגלו, והוא נסוג חזרה לדגניה. בקרבת המשק נפגע שנית, ושם מצאוהו בלי רוח חיים, ובידו התחבושת שחבש בה את רגלו.
בן 41 היה בנפלו.
הניח אחריו את אשתו עליזה ואת ארבעת ילדיהם: ארנון, משהל’ה, רחלי ועמליה, ואת הוריו, שבאו לחיות על ידו בדגניה.
מספר שנים לאחר מותו נהרג בנו ארנון בתאונת מטוס.

יינון זכרו לעד