נולד בסוריה תרל”ז ב-1877

עלה ארצה בכ”ה באדר תשט”ז 8 במרץ 1956

נפטר בי’ אב תשכ”ה 8 באוגוסט 1965

יעקב נולד בדמשק, בן זקונים למשפחה בת שנים עשר ילדים: עשרה בנים ושתי בנות. הבית היה מסורתי דתי, אבל לא ציוני.
הוריו, יצחק ושמחה עבאדי, היו בעלי אדמות. המשפחה הייתה אמידה וחיה חיי רווחה.
יעקב גדל בקהילת דמשק והיה מושרש בתרבותה ובחייה.
ב-1926, נשא את ויקטוריה לאישה ונולדו ארבעת ילדיהם: יצחק (איני), שמחה, שרה וגינת.
הם התפרנסו מנכסי המשפחה: עצי צפצפה לבנייה ומטעי אגוזים ומשמש לתעשייה. הם גרו בבית גדול ומרווח ובו חצר פנימית עטורת עצים, ברכת מים ומזרקה, ולא חסרו דבר.
יעקב היה ראש הקהילה היהודית בדמשק במשך שנים רבות, הרבה לעסוק בענייני ציבור ובקשרים עם השלטונות וזכה לכבוד ולהערכה משני הצדדים. הוא ראה עצמו “לאומי ערבי” ולא האמין בציונות.
בשלהי מלחמת העולם השנייה הגיעו לדמשק שליחי עליה ב’ במטרה להציל את היהודים מחשש של שלטון נאצי. יעקב וויקטוריה שלחו את איני ושמחה לארץ מתוך כוונה להגיע אחריהם.
משפרצה מלחמת העצמאות, הוצאה המשפחה מביתה המרווח. הבית הוחרם ושכנו בו פליטים פלשתינאים.
כל השנים ניסו לעלות ארצה, ורק ב-1956 הסתייע הדבר בידם. במסגרת קשריו של יעקב עם השלטונות קיבלו דרכונים שאפשרו להם לצאת לתורכיה. הם נאלצו להשאיר את כל נכסיהם לשלטונות הסורים ויצאו מחוסרי כול, רק לבושם לעורם. מתורכיה, בעזרת פקידי הסוכנות, עלו ארצה: ההורים – יעקב וויקטוריה, הבנות – שרה וגינת, ושרה, אמה של ויקטוריה. הם באו לחיות בדגניה ליד ילדיהם איני ושמחה.
סבא יעקב, כפי שכינינו אותו, היה אוהב אדם, ישר דרך וצנוע.
נפטר בשיבה טובה, מוקף בנים ונכדים, ונקבר בטבריה מטעמים דתיים.
השאיר אחריו את ויקטוריה אשתו, את ילדיו ובני משפחותיהם.

יהי זכרו ברוך