נולדה בפולין בפברואר 1902 עלתה ארצה ב-1922 בדגניה משנת תרפ”ו 1925נפטרה בכ”ז שבט תשמ”ט 2 בפברואר 1989

כנערה צעירה עזבה מנוחה לבדה את קן משפחתה החם בעיירה בפולין, נסעה למרכז “החלוץ” בוורשה, והצטרפה לקבוצת הכשרה כדי להכין את עצמה לעלייה ארצה. היא למדה לחלוב, לתפור ולבשל, וכשהרגישה שהיא מוכנה לחיי הארץ, עמדה על כך שיתירו לה לעלות.
היא עלתה עם קבוצת חלוצים שהשתכנו באוהלים בתל-אביב הקטנה.
אולם מנוחה לא הייתה מוכנה לוותר על הדרך שדבקה בה: להיות חברה בקבוצה חקלאית בארץ. היא פנתה למרכז החקלאי ונשלחה לקבוצת חולדה.
לבדה יצאה לחולדה, ובדרך לשם הכירה את יוסף פיין – היה זה מפגש בין נערה צעירה בת עיירה קטנה ממזרח אירופה ובן הארץ, בן למושבה גלילית, שהוליד קשר אמיץ. היא משכה את פיין לחיות בקבוצה. הם באו לדגניה ביום קיץ לוהט בשמלה לבנה, מבהיקה בניקיונה, הישר לרפת, כי ידעה לחלוב עוד מההכשרה.
למרות התנאים היו קשים פיין האופטימי מצא בבת צחוקו עצה לכל קושי.
בדגניה נולדו ילדיהם מוטיק, הרצל ושוקי.
במאורעות 1936 גויס פיין להגנה לקניית נשק. מנוחה, שידעה על פעילותו, חיה במתח ובחרדה. היא הייתה קמה בלילה לעבודתה ברפת, לאחר שעות של דאגה וציפייה. לא פעם נלוותה אליו לרבת-עמון, לביירות ולדמשק כהסוואה לפעילותו.
הוא נהג להופיע ביום כמנהל סולל בונה, ובלילות עסק ברכישת נשק. בעלייה לחניתה, לאילון ולמצובה מילא תפקיד מרכזי. באותה עת ילדה מנוחה את שוקי, בנם השלישי.
כל השנים המשיכה לעבוד ברפת בימים ובלילות.
פיין ידע שקשה לה, ובמכתבו מחניתה כתב לה: “בהסטוריה יירשם המקום חניתה, חניתה תישאר לעם. לך מנוחה, עלה הדבר בדמים. אבל עוד נשב יחד בשמחות ואספר זיכרונות לילדי ויהיה הדבר לסמל”.
זמן קצר לאחר מלחמת השחרור חזר פיין הביתה מפעילות רבת שנים וסכנות.
יוסף נהרג בתאונת עבודה ולמרות הכאב המשיכה מנוחה את עבודתה בלול ובמטבח, וכדרכה תמיד – בדייקנות ובצניעות, חרוצה, מסורה ואחראית.
השאירה אחריה את בניה, מוטיק, הרצל ושוקי, ובני משפחותיהם.

יהי זכרה ברוך