נולדה בדגניה בכ”ט ניסן תש”ד 22 באפריל 1944
נפטרה בכ”ד אלול תשפ”ב 19 בספטמבר 2022
שולמית, בתם של בטי ושלמה כהן, אחות לעמיאל הבכור וערן בן הזקונים.
שולמית הייתה ילדה שמחה, אוהבת חופש, בעלי חיים וטבע, שם הרגישה תמיד “בבית”.
למדה בבית החינוך ובבית ירח, אהבה ללמוד והייתה תלמידה מצטיינת.
בין השנים 1962 ל 1964 שרתה בצבא כסמלת סעד בבסיס קצין העיר בטבריה. עם שחרורה חזרה הביתה לדגניה, ועבדה בגנון. שולמית ראתה בחינוך ובטיפול בילדים את ייעוד חייה, וגם הילדים היו כרוכים אחריה באהבה גדולה.
בשנת 1960 פגשה את איתן, שהגיע לדגניה במסגרת גרעין נח”ל, וב-20.5.65 נישאו.
ב-1968 נולד אורי ואחריו, ירון, קרין, ערן ויעל.
שולמית למדה באורנים גננת מוסמכת, והיתה הגננת של גן ארז (גן א’) בדגניה, זאת עשתה במשך שנים רבות.
שולמית הייתה מעורבת בחיי הקיבוץ, ולקחה חלק בפעילויות תרבות וחברה בוועדות שונות.
בתחילת שנות ה -80 עברה לעבוד בטולגל באריזת משורים.
בשנת 1984 למדה עבודה סוציאלית ברופין, ועבדה כעו”סית ביקנעם ובעיריית טבריה במחלקת ‘לאם ולילד’. לאחר מכן לקחה על עצמה את האחריות על ‘בית גולן’ (ספריית ילדים ומתנ”ס פתוח לילדי הקיבוץ, ומקום מפגש רב גילאי, ליצירה, לקריאה ולהכנת שעורי בית, ועבודה בעמדות מחשב).
במלחמת יום הכיפורים נהרג אחיה הקטן והאהוב ערן (שכונה במשפחה “ערן הגדול”), שאיתו היה לה קשר מאוד עמוק וקרוב. ערן נחשב כחלל נעדר, ולאחר 22 שנה נמצאו עצמותיו והוא הובא לקבורה בדגניה.
אסון נוסף פקד את המשפחה, כשערן בנה (“ערן הקטן”), שנקרא על שם דודו, נפל ב-4.2.97, ב’אסון המסוקים’.
ההתמודדות של שולמית, לאחר האסונות שנחתו עליה ועל המשפחה הייתה הרואית ויוצאת דופן.
גם בתוך הכאב והאובדן, היא ידעה למצוא בדרכה הייחודית מקום לילדיה, נכדיה, והקרובים אליה.
באירוח, במשחק, בחינוך ובאהבה, ובשמירה על הזיקה לחיים ומאור העיניים.
לשולמית חשוב היה תמיד לתרום ולהיות מעורבת בחיי הקהילה בדגניה – באסיפות, בתהליך השינוי, ובענייני החינוך..
אי אפשר לשכוח את החיוך הגדול שהיה על פני הילדים, כשהיו חוזרים מבית הספר לארוחת הצהרים בחדר האוכל, ופוגשים את שולמית ברחבת הכניסה עם תיק בד ובו משהו מתוק או מסטיק צבעוני (ממש כמו שהיה סבא נטר מחלק בצעירותו).
מי ייתן וזכרה ומורשתה ילוו אותנו בהמשך הדרך
יהי זכרה ברוך
