נולדה ביבנאל בט”ז חשון תרע’ט 22 באוקטובר 1918 הגיעה לדגניה בשנת 1936 נפטרה בי”ג חשון תשס”ח 25 באוקטובר 2007
ציקה, בת רביעית להוריה אסתר לבית שטורמן וצבי בקר שהיו חברי ארגון “השומר”. ציקה נקראה על שם אביה צבי שנפטר שלושה חודשים לפני שנולדה.
כשהייתה בת שלוש עברה האם עם בנותיה לכפר גלעדי. שם נשאה האם בשנית לעמנואל ריינין.
בהיותה בת 8 עברה המשפחה לתל-אביב ושם נולד אחיה עודד.
בהיותה בת 18 הצטרפה לחבורה שיצאה להכשרה בדגניה. מדגניה יצאה להשלים את לימודיה כגננת ובשנת 1938 חזרה ונכנסה לעבוד בגן לצדה של מרים זינגר.
במלחמת העולם השניה חשה צורך להתגייס ובמסגרת הצבא הבריטי שרתה כנהגת במצרים. במהלך המלחמה התהדק הקשר בינה לבין יוחנן שהיה חבר דגניה והגיע למצרים להתנדב לבריגדה. הם התחתנו באלכסנדריה. כשיוחנן השתחרר חזרו לדגניה וכאן נולדו ילדיהם רותי, בן-עמי-נני, ויוסף – ספי.
עד שובם פנה יוחנן לעבודה בתמרים וציקה חזרה לגן לעבוד עם מרים שאת העבודה במחיצתה תארה כ”עוד סמינר שלמדה בו הרבה יותר”.
בגיל 24 קבלה את האחריות על הגן, כגננת עצמאית וגידלה במסירות ובאהבה דורות רבים של ילדים המעורים בחיי היומיום במשק ובענפים, מכירים את התנ”ך, וביצירתיות חווייתית לומדים על החגים, עם ערנות מתמדת לטבע – לחי ולצומח שהיו אהבתה הגדולה.
לאורך השנים טפלה ציקה גם בילדים בגיל ביה”ס וגם בגיל הנעורים. בגיל 60 החליטה לסיים את עבודתה עם הילדים ואת כל כוחה ומרצה העבירה לגן שונה, גן הנוי. בעבודה קשה, במסירות ובקפדנות הפכה לגן פורח כל חלקה שנגעה בה והתייחסה לכל שתיל כאל ילד, בן טיפוחים.
בשנת 2004 נפטר יוחנן וציקה אבדה כאילו את טעם החיים אולם התחזקה ומצאה נחמת מה במשפחתה, במחיצת ילדיה ונכדיה ונהנתה בקריאה בלתי פוסקת בספרים.
אושר רב מלא את לבה כשהתבשרה על הולדת הנין.
השאירה אחריה את בתה רותי, את בניה נני וספי ובני משפחותיהם.
יהי זכרה ברוך
