נולד בליטא בתר”ס 1900
בדגניה משנת תרצ”ג 1933
נפטר בכ”ג אלול תשל”ז 6 בספטמבר 1977
אהרון, בנם של רחל ואברהם ריין, עלה לארץ עם משפחתו כשהיה בן שלוש. המשפחה התיישבה בירושלים.
אמו הייתה אחותו של פרופ’ שץ, מייסד “בצלאל”, בית הספר לאמנות.
עוד משחר נעוריו הצטיין בתבונת כפיים ובכשרונות טכניים. הוא הבין “לנפש” המכונה. כל ילדי המשפחה המורחבת היו כרוכים אחריו וקראו לו “הדוד אהרון”.
בדגניה היה ידוע כ”יוסקה” או כיוסף ב”ק (בן קדושים).
בשנת 1914, בימי מלחמת העולם הראשונה , יצא אהרון, שהיה אז צעיר, אל תחנת הרכבת בירושלים כדי להביא שק קמח שנשלח ל”בצלאל” עבור דודו פרופ’ שץ ומשפחתו. ליד התחנה התנפל עליו ערבי וניסה לקחת ממנו את שק הקמח. אהרון הניף עליו מקל והרג אותו. הוא ברח לראש הגבעה שעליה עמד ביה”ס בצלאל עם שק הקמח. שם הסתתר כמה ימים בבור המים שבחצר מפני משפחת הערבי, שביקשה לנקום את דמו. לאחר שהתייאשו מחיפושיהם ברח אהרון מירושלים ומצא מקלט בגליל. כדי לא לסבך את משפחתו בגאולת דם החליף את שם משפחתו לבק. בבוא היום חבר לאנשי טרומפלדור מגדוד העבודה, שהתיישבו בתל-יוסף, וקרא לעצמו יוסף.
הוא היה מן החלוצים הראשונים שהתיישבו בעמק נוריס. נשא אשה את בלה ונולדו בנין זלמן ואברהם.
בסוף שנות העשרים גייס אותו רוטנברג לעבודה בנהריים במפעל החשמל שלו. מאוחר יותר יצא עם “הבגר” (מחפר) הגדול להעמיק את אפיק הירדן בקטע שבין הסכר לכנרת. יוסקה היה ה”בגריסט” הראשון בארץ.
רוטנברג תכנן להטות את אפיק הירדן במוצאו מן הכנרת ליד דגניה ולהקים את “סכר דגניה” כחלק ממפעל נהריים; יוסקה וחבריו הגשימו את החלום.
ב-1936 נקרא לעזור בחפירת נמל תל-אביב, ותרם שם הרבה מנסיונו בעבודתו על מחפר צף.
יוסקה נפרד מבלה, הגיע לדגניה עם שני בניו וכאן בנה את ביתו.
הוא נשא את חנה לבית דרוקר, שהכיר בנהריים במטבח הפועלים, והביא אותה לחיות אתם בדגניה.
בדגניה הקים את המסגרייה, ובה עבד עד יומו האחרון, עם הפסקות שבהן עסק בקציר התבואה בעמק הירדן ובעמק בית שאן. הקציר נעשה על ידי קומביין קטן שדרש מומחיות רבה בהפעלתו.
עיקר דאגתו היה להכין את המכונות החקלאיות לעבודה. אולם במכונות חקלאיות לא הסתפק. הוא היה הכתובת שאליה פנו כשהתקלקלה מכונת תפירה או כשקרתה תקלה במטבח. ידו הייתה בכול; גם בתיקון מיטות וכלי עבודה שונים.
כישרונותיו עמדו לו גם בשטח הבישול. הוא עבד בתורנות במטבח, והקציצות שלו היו לשם דבר בפי אנשי דגניה. הוא היה גם מומחה לטיגון ולבישול דגים. בדיג עסק כבר בימיו הראשונים בדגניה. זה היה תחביב שלא ויתר עליו לאורך כל השנים.
בסוף ימיו נהג לדוג, כשהוא שט בסירה קטנה בירדן בשעות בין הערביים בחברת חנה, בני משפחתו, נכדיו או ילדים אורחים.
בשנת 1965 פקד אותו אסון כבד כשזלמן, בנו הבכור בחר לסיים את חייו. הוא נשא את צערו בשתיקה.
הוא דאג לשוטרים ביחידת משטרת החופים, ובכל ערב שבת וחג היה מביא להם יין ועוגה שאפתה חנה. אהב לבלות בחיק הטבע, והיה מרבה בשבתות לצאת לטייל בשדות.
גם בעלי החיים היו קרובים ללבו, וסביב ביתו האכיל מספר רב של חתולים. הוא הכיר כל אחד מהם ודאג לצרכיו.
נפטר לאחר מחלה קשה. השאיר אחריו את חנה אשתו, את בנו אברהם ואת ומשפחתו.
יהי זכרו ברוך
