נולד ברוסיה הלבנה בב’ בטבת תרמ”ז 29 בדצמבר 1886
עלה לארץ לדגניה בתר”פ 1920
נפטר בכ”ד ניסן תשכ”ה 26 אפריל 1965

עזריאל (זליג) בנם של רחל ואליעזר נקריץ’, נולד בעיירה סמוכה ללכוביץ.
הוא למד בישיבה בעיר סלוצק יחד עם ידידו בנפש יוסף בוסל.
את השכלתו הכללית רכש מפי מורים פרטיים. עוד בתקופת לימודיו בישיבה בסלוצק הצטרף לקבוצה שהפיצה את השפה העברית.
השתתף בבימת החובבים העברית, והיה פעיל בתנועת “צעירי ציון”. לפרנסתו לימד עברית בעיירות המחוז. הוא אמור היה לעלות לארץ-ישראל יחד עם יוסף ועם חיותה בוסל ב-1908, אלא שבגלל מות אביו נאלץ להישאר ברוסיה.
עזריאל גויס לצבא הצאר ושירת בו מספר שנים. כשהשתחרר חזר לעירו, והמשיך בפעילותו הציונית.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 גויס לצבא, ונשלח לחזית. בראשית המלחמה נפצע ושכב בבתי חולים צבאיים, עד ששוחרר מהצבא.
לאחר תלאות ונדודים, בדרכים לא דרכים, חזר לסלוצק, חידש את פעילותו הציונית בקרב צעירי העיר והתפרנס בדוחק מהוראת עברית.
כותב שמריהו: “כאשר ניתנה “הצהרת בלפור”, והאמנת כי אכן הגאולה באה, הרגשת כי הצהרה זו ניתנה לך באופן אישי – לך ניתנה הארץ הזאת”.
ואמנם, בהיפתח אשנב ראשון לעלייה לארץ, טבעי היה שעזריאל יצא בראש קבוצת “החלוץ” מסלוצק לארץ-ישראל.
בשנת תר”פ – 1920 הגיע לארץ. דרכו הראשונה הייתה לקריית-ענבים לעבוד בסיקול. כשנודע לחיותה שעזריאל הגיע לארץ כתבה לו והזמינה אותו לבוא לדגניה. הוא נענה ובא, ומאז חי בה.
בדגניה פגש את בתיה לבית גינזבורג, שאותה הכיר עוד ברוסיה. כאן נישאו, ונולדו להם ילדיהם רחל’ה ואליעזר. לימים שינה שם משפחתו לשלו.
בתחילה עבד עזריאל בשדה, אך בגלל מחלת הסוכרת שלו פנה לעבודות שירותים.
הוא מילא תפקידים רבים, שהעמידו אותו במרכז חיי החברה: גזבר קופת-בית, מחלק דואר
ועיתונים לחברים ורשם עבודה.
השכם בבוקר פגשוהו החברים בצאתם לעבודה, ובשובם חיכה להם על יד הברכה העגולה, שלפני חדר האוכל, רושם במחברת עבה את יום העבודה. דמותו ישוב על הבריכה הייתה לחלק מנופה של דגניה. בתפקידיו אלה התמיד שנים רבות.
בשנותיו האחרונות, כשהחריפה מחלתו, חי “בחדרי חולים”, וטופל שם באהבה ובמסירות על ידי משפחתו והעובדים ועל ידי יעל פרנקל, שהייתה ידידתו הקרובה במשך שנים.
השאיר אחריו את רעייתו בתיה ואת ילדיו, רחל’ה ואליעזר, ובני משפחותיהם ואת יעל ידידתו.

יהי זכרו ברוך