נולד בסלובקיה בט”ז בחשוון תרס”ח 24 באוקטובר 1907
עלה ארצה בתש”ו 1946
הגיע לדגניה בתשי”ב 1952
נפטר בט”ו כסלו תשמ”ח 6 בדצמבר 1987

דב, בנם של ברכה וצבי, נולד בכפר הקטן מוז’אי, שבאזור הקרפטים.
הוא החל לעבוד בגיל צעיר במשק של הוריו כדי לאפשר לאחיו להמשיך בלימודיהם.
ב-1927 נקרא לשרת בצבא צ’כיה, ושירת שנתיים בחיל הפרשים. ב-1938 נקרא לשרת בצבא הונגריה, והשתתף גם במלחמות הפרטיזנים.
עם תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, בשובו לעירו, פגש בעדינה, ויחד נסעו לגרמניה. משם עלו לארץ-ישראל, גנבו גבולות, חצו ימים, והגיעו למחנות המעצר בקפריסין באניית המעפילים “יגור”.
בשנת 1946 הגיעו לבית-השיטה. דב גויס להגנת העמק, ובאחת ההיתקלויות עם ערבים על הגלבוע נפצע.
בבית-השיטה נולדו להם ילדיהם: צביקי ובני.
לאחר פילוג התנועה הקיבוצית, בשנת 1952, עזבה קבוצת חברים את בית-השיטה ועברה לאיילת-השחר. דב ומשפחתו היו ביניהם.
מאיילת-השחר עברו לדגניה א’, וכאן נולד בנם השלישי שאול.
בדגניה השקיע דב את ניסיונו בכרמי עבודיה, ושנים רבות היה הכורם והמומחה למטעים. לאחר חיסול הכרמים בעבודיה עבר לעבוד בענף הזיתים והתמרים.
דב פיתח שיטה מיוחדת לבניית סולמות במבוק לתמרים ובנה סולמות חזקים ונאים.
הוא אהב את העבודה והשקיע בה בשקט ובשקדנות. המחיר ששילם בבריאותו על כל המלחמות והתלאות שעבר היה כבד, אך כוח עקשנותו ואמונתו עמדו לו. מטבעו לא היה איש מלחמות, אלא איכר, ואהב מאוד את עבודת האדמה. את אהבתו זו נשא עמו מימי ילדותו בכפרו שבצ’כוסלובקיה.
מות בנו הבכור צביקי היכה בו קשות, אך הוא המשיך והתמיד בעבודתו עד יומו האחרון.
השאיר אחריו את אשתו עדינה, את בנו שאולי, את בני ובני משפחתו ואת ארלט וקרן, משפחתו של צביקי ז”ל.

יהי זכרו ברוך