נולד ברוסיה בתרמ”ח 1888
עלה ארצה בתרס”ח 1907הגיע לאום ג’וני ב 1910
נפטר בי”ג אדר תשכ”ח 13 במרס 1968
תנחום נולד בעיר רומני להוריו זלטה ושמואל, אח לפייבל. קיבל חינוך מסורתי עממי. בעודו צעיר נאלץ לעבוד לפרנסת המשפחה ושימש כעוזר בבית מסחר בעיירה.
כשקמה בעירו אגודת “התחייה”, שקדמה לתנועת “צעירי ציון”, היה תנחום מראשוני
המצטרפים. הוא עשה זאת בלהט ציוני מיוחד.
בדצמבר 1907 יצא עם שלושת חבריו בני עירו, ישראל בלוך, יוסף אלקין, ובצלאל דלפנט באניית צליינים לארץ. כבר באנייה החליטו על אורח חייהם: עבודת כפיים, חקלאות וחיי קומונה. אליהם הצטרפו ישראל קורנגולד וישראל בלוך.
ב-1908 הגיעו לפתח-תקווה, כשתנחום עומד בראש הקומונה. בפתח תקוה הצטרפו אליהם חברים נוספים. הקבוצה עברה לחדרה ונקראה ה”קומונה החדרתית” שהיה בה הגרעין הרומנאי.
הקבוצה עברה מחדרה לחצר כנרת. תנחום התגלה בתכונותיו המיוחדות, בתום לבו וביושרו. הוא, השתקן מכולם, היה למרכז החיים בקבוצה, ובעצם אישיותו שתל וחיזק את הרעות, את האהבה, ואת ההבנה שבין איש לרעהו.
בשנת תר”ע נענו הוא וחבריו לקריאתו של ד”ר רופין (בשם המשרד הארץ-ישראלי) לבוא ולקבל על אחריותם הקמת יישוב קבע בעמק הירדן המזרחי, על אדמת הלאום.
בתשרי תרע”א הגיעו תנחום ואנשי הקומונה החדרתית לאום-ג’וני והניחו יסוד לקבוצה הראשונה בארץ – היא דגניה.
תנחום אהב את השדה והיה חקלאי בנשמתו. כל עבודה שעשה עשה בדייקנות ובשלמות מופתית: פתיחת תלמים, זריעה, קציר, או הפעלת מכונת הדיש.
בדגניה נשא לאשה את חייה קסטלניץ ונולדו ילדיהם: שמואל (מולה) , נפתלי (תולי) ומלכה.
גם לרקוד אהב, ועל תנחום הרקדן סופרו אגדות כמו על תנחום החקלאי. מעולם לא הצטרף
לריקוד בראשיתו, אולם משנכנס רקד בסערה ובדבקות, לעתים עד אבדן החושים.
תנחום היה יד ימינו של יוסף בוסל בהתוויית דרך החיים בקבוצה.
היה איש שדה, אהב לטייל בשדות העמק והעביר את רשמיו בסיפורים שהתפרסמו ב”דבר לילדים”.
ואכן, דמותו הייתה שילוב מיוחד של איש שדה ופייטן. לא איש דברים היה, אך כשהשמיע את קולו היה לדבריו משקל מוסרי משכנע.
בשנת 1943, בימי מלחמת העולם, שכל את בנו בכורו מולה, שטבע בים-התיכון יחד עם חבריו מהבריגדה בדרכם ממצרים למלטה. לזכרו נטעו חיה ותנחום את “גן מולה”.
לאחר שפרש מעבודות השדה עבד במחסן הכלים. המחסן הזה, שנקרא על שמו – “המחסן של תנחום”, היה ערוך ומסודר למופת. הוא עסק שם בתיקונים של כלי עבודה ושל כלי בית והפך את המחסן למרכז בחיי דגניה.
תנחום – תמיד בהופעתו האסתטית, הקביל יום יום את פני הבאים בחיוך ובהומור. הילדים היו לאורחיו הקבועים, ולכל ילד הסביר פנים ונענה לבקשתו.
השאיר את חיה אשתו, את בנו תוליק ובני משפחתו ואת בתו מלכה.
יהי זכרו ברוך
